אלימות נגד צוותים רפואיים בקופות החולים

עובדי מערכת הבריאות ועובדי קופות החולים בפרט נתקלים במקרים רבים בהם מופעלת כלפיהם אלימות מילולית ולפעמים גם פיזית.

עד כמה נפוצה האלימות בקופות החולים? מדוע היא מתרחשת, ואיך ניתן לעצור אותה?

צוותי קופות חולים תחת התקפה

בהתאם להערכות, למעלה מאלף וחמש מאות מקרים של אלימות מתרחשים בכל שנה כלפי צוותים רפואיים. התקריות כוללות קללות, נאצות, דחיפות, לעתים תקיפה חמורה, ואף מקרים המסתיימים ברצח. מרבית המקרים מתרחשים בבתי החולים, בחדרי המיון, אולם גם בקופות החולים השונות ניתן לראות מקרים כאלה, בהיקף מצומצם יותר.

בעוד שבבתי החולים קיימת יחידת אבטחה ושומרים שיכולים להתערב במקרה הצורך, בקופות החולים לא קיימים פתרונות אבטחה. שביתה שיזמה ההסתדרות לאחר רצח האחות קררו במרץ 2017, שיפרה מעט את המודעות לאיומים המופנים כפלי צוותי הרפואה, אולם צעדים מוחשיים בשטח לא ממש נעשו.

העדר אבטחה בקופות החולים

בהתאם לדוח שפרסם מבקר המדינה, החל משרד הבריאות להפעיל מזה כעשור רישום יחסית מדוקדק  של אירועי אלימות המופנים כלפי אנשי צוות ורופאים. הדיווח הרשמי מעיד על כ-1600 מקרי אלימות בשנה, אך רק מעטים מועברים לטיפול המשטרה – לאחר שמוגשת תלונה.

הומלץ על הצבת שוטרים בבתי החולים, אך בשל העלות הגבוהה, החליטו בבתי החולים להסתפק במאבטחים אזרחיים, שעלות העסקתם יותר נמוכה. בקופות חולים, כאמור, לא ניתן למצוא אנשי אבטחה כלל. נדגיש כי למרות שמרבית האירועים האלימים מתרחשים בבתי חולים, הרי שכרבע מאנשי הצוות החווים תקיפה מילולית או פיזית חווים זאת בקופות החולים או במתקנים רפואיים אחרים – ולא בבתי חולים. בהחלט לא עניין של מה בכך.

סיר לחץ לפני פיצוץ

מדוע נתקלים רופאים וצוותי רפואה בבתי החולים ולעתים בקופות החולים באלימות? בקללות? לעתים בתקיפה חמורה שאף מסתיימת בפגיעה פיזית עד כדי רצח? במשרד הבריאות מעריכים כי במיוחד בסביבת רפואה דחופה, מטופלים ובני משפחה נמצאים בהגדרה תחת סף רגישות נמוך בשל העומס הרגשי.

כשמוסיפים לכך את מספר המטופלים הרב ביחס לאנשי הצוות הרפואי, וגם את שעות ההמתנה הלחוצות והארוכות למשל בחדרי המיון, ניתן להבין שמדובר בסיר לחץ שעומד בפני פיצוץ.

אלימות בקופות החולים: הרתעה וגם חינוך

יש לתת את הדעת לממד ההרתעה וכן לחינוך הציבור להימנע מאלימות כלפי עובדי ציבור בכלל, אך יש להעניק כלים גם לצוות הרפואי בבתי החולים ובקופות החולים. ראוי שיוענקו הדרכות הקשורות למתן שירות, זיהוי מוקדים בעייתיים, הדרכות לשירות אמפתי.

חלק מהרופאים ואנשי צוות שלא קיבלו לאורך אף שלב מתקופת הכשרתם ידע כלשהו לגבי התמודדות עם צורכיהם הרגשיים של המטופלים ובני משפחותיהם. במקביל, ראוי ללא ספק להוסיף תקנים. קיצור תורים, קיצור המתנה לקבלת טיפול, יותר רופאים, יותר  אחיות – כל אלה יביאו בסבירות מאוד גבוהה להפחתה ניכרת של מקרי אלימות, מילולית ופיזית.